אלא מכר עידית כו׳ הוא דמיבעי לן מאי. מי מצי אמר ליה לוקח ראשון לבע״ח הנחתי לך מקום לגבות ממנו והיינו עידית שהיתה אחרונה ברשות מוכר ודינך בה זיל שקלה וכתקנתא דרבנן ואע״ג דאית ליה פסידא ללוקח שני דזבין מיניה:

סבר אביי וכו׳. מטעמא דאמרן:

כל זכות וכו׳. וכי היכי דכי הוויין כולהו גבי לוקח ראשון מצי דחי ליה לבע״ח מעידית מטעמא דלעיל דלא ניחא לי בהאי תקנתא לוקח שני נמי דחי ליה מינה דאיהו במקום לוקח ראשון קאי:

כל שדותיו לשמעון. בבת אחת:

רצה מזה גובה וכו׳. וכדמסיק כגון דלא אשתייר גבי שמעון בינונית אלא עידית וזיבורית ולפיכך רצה מלוי גובה שיש בידו שעבודו של מלוה דהיינו בינונית דלוי לא מצי למימר הנחתי לך מקום גבי שמעון לגבות ממנו כדלעיל דלא אמרי׳ הכי לעיל אלא גבי לוה גופיה דעיקר שעבוד׳ עליה רמיא ואע״ג דזבין הבינונית ולית ליה אלא עידית וזיבורית תקנו חכמים משום תקנתא דלקוחות דלא יגבה אלא מן הלוה ואפילו זיבורית אבל הכא שמעון גופיה נמי לוקח הוא ומיהו רצה גובה משמעון זיבורית טפי פורתא ולא מצי דחי ליה גבי לוי לבינונית אע״ג דשעבודיה הוא משום דאפי׳ היו כל הקרקעות ביד שמעון אם אמר לו בע״ח הב לי זיבורית טפי פורתא הדין עמו כרב אחא בר יעקב דאיפסיקא הלכתא כותיה הלכך רצה מזה גובה רצה מזה גובה:

ולא אמרן. דגבי מלוי:

אלא דזבן. לוי בינונית:

להכי טרחי. ודקדקתי ונקט האי לישנא לומר דמסתמא חביבא ליה לב״ח בינונית טפי מזיבורית אבל לא מצי למימר ליה הנחתי לך מקום גבי שמעון דהיינו בינונית לגבות ממנו דהוי משמע דאפי׳ הוא חביב ליה זיבורית טפי פורתא לא יהיב ליה והא ליתא דבע״כ יהיב ליה זיבורית טפי פורתא וכדאמרן הרא״ש ז״ל:

הנחתי לך מקום וכו׳. אע״ג דלא שייך למימר הכי אלא ללוה גופיה ולא ללוקח וכדאמרן דכי היכי דלוי לוקח שמעון נמי לוקח הוא מ״מ שמעינן דסברא היא דכיון דמצי גבי משמעון שלקח נכסי הלוה כמו מלוי שיגבה משמעון דאיהו קאי במקום בע״ח טפי לענין זה:

וקא משתעי דינא בהדיה. דבע״ח לסלקו מאותו קרקע בדברים כגון שיש לראובן שום תביעה על בעל חובו לומר פרעתיך דקי״ל במסכת שבועות (דף מא.) דאע״ג דנקיט שטרא אי א״ל אשתבע לי דלא פרעתיה בעי אשתבועי ואע״ג דהבא ליפרע מנכסים משועבדין לא יפרע אלא בשבועה (גיטין דף מח:) אפשר דשמעון פטר ליה משבועה דהבא ליפרע וכו׳ ולפיכך צריך ראובן לאשתעויי דינא א״נ כגון שאמר שמעון אין לי לא עדים ולא ראיה ואחר זמן מצא עדים או ראיה שמעון אין יכול להביאם וראובן יכול להביאם א״נ שראובן יותר פקח משמעון לטעון ושמעון אינו כאן שימנהו אפטרופוס אבל אין לומר דנ״מ היכא שיש עדים שהם קרובים לשמעון ואינם קרובים לראובן דסוף סוף כיון שיש ריוח לשמעון שבאין להעמיד הקרקע בידו אפילו לראובן פסולין להעיד כדמוכח פ״ק דמכות (דף ז.) גבי אלעאי וטוביה קרובי דערבא הוו ופסלינהו ללוה ומלוה כיון דאי לית ליה ללוה בתר ערבא אזיל וליכא למימר נמי דנפקא מיניה לטענת מזויף דשמעון לא מצי למטען מזויף מספק וראובן יכול למטען בודאי דהא פשיטא דכל הבא ליפרע מנכסים משועבדים צריך עדי קיום דאי לאו הכי לא שבקת חיי לכל בריה וכן מוכח בהדיא פרק גט פשוט (דף קעד:) גבי ש״מ שאמר מנה בידי לפלוני וכו׳ אמר תנו קיימיה לשטריה וכו׳ כלומר (אלמא) דאי לא קיימי לשטריה לא גבי מיתמי אלמא דטענינן ליתמי מזוייף. הרא״ש ז״ל:

ולא מצי א״ל. בע״ח לראובן:

לאו בעל דברים וכו׳. שכבר יצא מרשותך ואנא שעבודי שקילנא:

דאמר ליה. ראובן:

אי מפקת וכו׳. מה שתוציא משמעון יחזור עלי שהרי קבלתי עלי אחריות ואם תאמר אם יש נכסים לראובן לא מצי טריף ממשעבדי יש לומר דמיירי באפותיקי דכתב ראובן לבע״ח לא יהיה לך פרעון אלא מזו וא״ת ומה איכפת ליה לשמעון יפרע לבעל חוב ואח״כ יקח מראובן שחייב באחריות יש לומר דשמעון לא מצי מסלק ליה בזוזי וראובן מצי לסלק ליה כדאיתא פרק קמא דב״מ (דף טו:) וא״ת אם הבעל חוב טוען אמת מה איכפת ליה לראובן אי טריף לה סוף סוף הא צריך לפורעו ומה לו ליתן זוזי לבעל חוב או לשמעון ויש לומר דראובן המוכר מפסיד בטריפה זו שאם שמעון הלוקח השביח הקרקע יותר ממה שהוציא בהוצאה הבע״ח יטרוף הכל אלא שיפרע דמי ההוצאה לבד וכן אם השביח הקרקע ממילא יטרוף הכל ולא יתן לו כלום וחייב המוכר לשלומי ליה ללוקח כל השבח דטריף מיניה בע״ח בלא דמים הלכך יפה הוא לו למוכר לאשתעויי דינא בהדיה דבעל חוב ומסלק ליה בזוזי שהלוה לו בלחוד:

איכא דאמרי אפילו שלא באחריות. כגון שהתנה בשעת המכירה דלא תהוי עליה אחריות והכי קי״ל כלישנא בתרא:

שלא באחריות. הך שלא באחריות לא מצי למימר דאתני הכא בהדיא שלא יתחייב באחריות דאם כן אפילו עד שלא החזיק בה אינו יכול לחזור בו דקי״ל כרב זביד דאמר אפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות כדאיתא פרק חזקת הבתים (דף מד:) ומדלא נקט התם טעמא דחייתא דקיטרי כי הכא משמע בשלא החזיק בה לאחר שנמצאת שאינה שלו איירי אלא ודאי הך שלא באחריות דנקט אביי דלא כהלכתא הוא ממה נפשך אי דאתני ליתא מדרב זביד אי סתמא ליתא דהא קי״ל (ב״מ טו:) אחריות טעות סופר הוא:

עסיקין. עוררין לומר שלנו הוא כמו (בראשית כו) כי התעשקו עמו:

עד שלא החזיק בה. על כרחך מיירי דקנייה בקנין גמור באחד מדרכי הקנייה דאי לאו הכי אפילו לא יצאו עליה עסיקין נמי יכול לחזור בו אלא הכא כבר קנייה ויצאו עליה עסיקין ואח״כ לא החזיק בה שיגלה דעתו דאפילו הכי הוא רוצה בו ולפיכך יכול לחזור בו משום מקח טעות דקי״ל דכיון שיש בו מום במקח בטל המקח מעיקרו וחייב לחזור דמים והאי מקח טעות הוא כיון שצריך לטרוח וללכת לב״ד ולבטל ממלאכתו וכמו שכתב הרמ״ה ז״ל הלכך יכול לחזור בו דכיון שבא מכח מקח טעות ולא מכח חיוב אחריות לא מצי למימר ליה אחוי טירפך:

משהחזיק בה. אחר שיצאו עליה עסיקין החזיק בה בדרך שמגלה דעתו שרוצה בו כדמפרש ואזיל דדייש אמצרי שתקן סביב השדה שהקיפה מחיצה או שהשפילה אם היה לה מחיצה להשוותו לשדה אחר שלו אז אין יכול לחזור בו משום דא״ל ידעת במומו וקבלת אותו כמי שלוקח חייתא דקיטרי שהוא שק קשור ואינו יודע מה שבתוכו אם מלא סיגים או כסף צרוף:

איכא דאמרי אפילו באחריות. דלא מצי למימר ליה סברת וקבילת שהרי חייב להחזיר לו דמיו מכל מקום כיון שהחזיק בה לאחר שיצאו עליה עסיקין דליכא טענת מקח טעות תו לא מצי אתי משום חיוב האחריות:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]